אם להאמין לויקיפדיה, חלק ממטרת העל של הדוגלים במוטו "תורה ועבודה" הוא "לשלב בין מסורת למודרנה ולהגביר את מידת השותפות של החברה הדתית והחרדית במדינת ישראל".
כבוגר מערכת החינוך הדתית ציונית ,לא קשה לשים לב כי הלקסיקון הבני עקיבאי לוקה במעט. מונחים כמו "מודרנה" או אפילו "תרבות" נוטות להיעדר ממנו, אלא אם כן הטקסט "עם הנצח לא מפחד, לא מפחד מדרך ארוכה" מבטא סממן תרבותי כלשהו.
נקודת ההנחה היא שישנה חשיבות כלשהי לתרבות בכלל ולתרבות ישראלית בפרט. והנה ההגדרה המדוייקת : "תרבות היא אותה שלמות מורכבת של ידע, אמונה, אומנות, מוסר, חוק, מנהגים וכל אותם הכישרונות וההרגלים שהאדם רוכש בהיותו חלק מהחברה".
אם נפשט למונחים מעט יותר נהירים, חלק מאותם "כישרונות" אליהם חתר האנתרופולוג אדוארד טיילור, באים לידי ביטוי בין היתר בעולם הספרות, המוסיקה והקולנוע.
לו הייתי עוסק ביחסיה של החברה החרדית עם עולם התרבות, התוצאות היו צפויות, מלבד טורניר ירושלים בידוי סלעים ואולימפיאדת בני ברק בהבעתת הציבור ("אינטרנט מביא סרטן") אין חשיבות כלל לתרבות כלשהי.התהליך הוא לגמרי ברור ומוכר לרובנו. תקציר מתומצת למצטרפים כעת: יש אלוהים, הוא העניק תורה ותרי"ג מצוות נלוות שאותן צריך לקיים בכוונה ביסודיות בכדי להבטיח מושב בתא הכבוד של גן העדן. לא כדאי לפספס, עוד מעט לאונרד כהן מגיע גם לשם. כאן פחות או יותר נגמרת מסכת הקונפליקטים החרדית. התלבטות בין אתרוג ירוק לצהוב אינה נחשבת ואת גרסת הדיון המלאה אפשר למצוא במסכת אחרת.
ההבדל המשמעותי בין אורח החיים שזה עתה הצגתי לבין זה של הדתי-ציוני הוא היומרה.
החרדי משקיע את יהבו בדאגה מתמדת ואבסולוטית לחיי הנצח, הוא משקיע אנרגיות רק במניות שניתן לסחור בהן בעולם הבא, קרי מצוות. יש אצלו רק שחור ולבן (גם בעולם האופנה), ואם אתם מתעקשים להיות ציניים אז גם הרבה אפור.
לעומת זאת, הציונות הדתית נוטה ואף אוהבת להצטייר כחברה ליברלית, פלורליסטית, ערכית, וכן, גם תרבותית. מה נעשה בפועל על מנת לפתח ולקדם את הפן התרבותי באופיו של חובש הכיפה? לא יותר מדי.
אפסח על הדיון הנדוש המנסה להוכיח מי מהבאים אחראי לגלי האלימות והשטנה המוכרים, בית הספר או בית הטלוויזיה,( ממילא המסקנה היא תמיד "שילוב"). אין דרך מדעית ומוכחת שעשויה לסייע בהטיית הכף לטובת אחד הגופים.כל מקרה נידון לגופו כשהפרמטרים והתנאים הסביבתיים משתנים בהתאם. בכל אופן, ישנם הבדלים בין דרישות בתי הספר החילוניים לאלו הדתיים. אין ביכולתי לשפוט מהי הדרך הפחות גרועה או הצודקת.
הנער החילוני הממוצע אינו נדרש לשזור בשגרת לימודיו מערכת יחסים סבוכה עם האל הכוללת שלושה מפגשים ביום. מטרת מחנכיו היא להעניק לו "כלים" (בפעם האחרונה שבדקתי הארגז שלי היה ריק) שיתרמו לו בעיקר להצלחה בבחינות הבגרות, להעשיר את הידע הכללי שלו, ולקוות שמה שמכונה "המוסר החילוני" יספיק לכל השאר.
בתיכונים הדתיים ובישיבות התיכוניות התמונה מעט שונה.
הנער הדתי הממוצע לומד 3 שעות גמרא ביום וזה לא כולל טקס המכונה "סדר בוקר/ערב" שבו אמור הקורבן לחזור בכוחות עצמו על החומר הנלמד בכיתה (במהלך סדר הבוקר) ולהתקדם בחומר בשביל שיוכל לישון טוב יותר במהלך השיעור של הבוקר שאחריו (סדר הערב).
אינני בא לזלזל בחשיבותה של הגמרא, אני יודע, "זה מחדד את המוח ובכך גם משפר את החשיבה הכללית בחיים ואת היכולות ללמוד מקצועות משוקצים כמו מתמטיקה ופיזיקה".
הבעייה מתחילה בחוסר הגמישות של המערכת ובחוסר היכולת המובהק של הר"מים (רב מלמד/משעמם) לענות על השאלות הבאמת חשובות.
נסו לדמיין את רמת הסלידה המצטברת אצל נער שאולץ להחריב נתח נכבד משעות לפנות הבוקר של נעוריו על מחלוקות שדנות בנושאים ארכאיים יותר מלוח השידורים של הערוץ הראשון. אחרי שעות הגמרא המרדימות מגיע תורם של מקצועות ה"תמ"ד" (תורה,משנה,דינים) שבחשיבותם אין לזלזל, אך גם במקרה דנן, ההתמקדות היא בתפל. לימוד התנ"ך הוא מחפיר והממוצע הארצי בבתי הספר הדתיים נע בסביבות ה56. שאר המקצועות מועברים על ידי מורים שספק גדול אם ביכולתם לחרוג מעט מתוכנית הלימודים המקובלת ולתרום אינטלקטואלית לתלמידים.
את "לימודי החול", כך מכונים מקצועות כמו אנגלית, היסטוריה, מתמטיקה ובקיצור כל מה שלומדים גם במדינת מרוחקות כמו "אורט", מתחילים ללמוד רק בסביבות 2 בצהריים.
"מקצועות הקודש" האמיתיים מבחינת לא מעט גורמים (בדרך כלל הורי התלמידים) כמו אנגלית ומתמטיקה מקבלים מעצם הגדרתם חשיבות פחותה מצד המערכת. התלמידים מצידם מגיעים תשושים לעוד 4 שעות לימוד שאחריהם מגיע תורו של סדר הערב, ועוד לא הזכרנו את שיעורי הבית והלימוד למבחנים.
התוצאה – קרחת משני הכיוונים, ללא אופציית השתלה. לימודי הקודש יחקקו בזכרון כסוג של טראומה, מעשים מגונים שבוצעו במוח עייף ומבולבל (תורה) ותעודת בגרות בינונית שתצמח מלימודי החול (עבודה).
ברור לגמרי שאת רוב טענותיי אין לייחס לכלל אוכלוסיית בני הנוער הציוני. נער שהגיע מבית דתי דיו, כזה שמטבעו אינו מרבה להקשות ולשאול, לטעון ולסתור,הגיוני שכך ישאר גם לאחר 30 שנות חינוך דתי. לא מופרך לשער שאת אותו הנער , במידה והיה גדל תחת חסותו של אברהם פורז, היינו מוצאים כיום בהפגנות נגד סגירת כיכר ספרא עם חולצת "חילוני זה הכי אחי".
גם נער שהגיע ממשפחה מסורתית שאינה מקפידה על שמירת המצוות ("אין כמו החינוך הדתי") סביר שלא תפגשו בתפילת מנחה לאחר התיכון. הבעיות מתחילות לצוף כשמגלים את אלו שלא מסכימים לשחות במימי התמימות. אלו שמתקשים לקבל את נשמתם בחזרה מהבורא ב6:45 מבלי להיות בטוחים שזוהי הדרך.ספקנותם מנציחה את חוסר היכולת של המסגרת לתת מענה לקונפליקטים לגיטימיים ולסערות הנפש.
האווירה הכללית בצילה גדל הדתי-ציוני אינה מעודדת אתגרים שכליים. מלבד הגמרא שהיא סוג של נשק עם הוראות הפעלה בארמית שפותח בכור הבבלי בדיוק לדיונים מסוג זה, וזכרונות קלושים מדיוני שבת אחה"צ נדושים בבני עקיבא ("האם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא בעצמו לא מסוגל להרים") קשה לי להזכר באתגר אמיתי, כזה שדרש את מירב תשומת הלב והשכל. אחד שבסופו אפשר היה לציין שינוי בפאזת החשיבה. שינוי לו אחראיים מוריי ומחנכיי ולא רק יאיר לפיד או ג`יי קיי רולינג (זכר לאותה תקופה).
במילים אחרות, תו התקן הדרוש על מנת לקיים אורח חיים תקין בקהילות פס היצור הדתי כולל כניעות, ענווה, תמימות, ושלא נשכח כמובן "לב טוב" , הדרישה הכמעט יחידה של כל בת עקיבא מבן זוגה העתידי הפוטנציאלי.
נקודה נוספת הראוייה לציון היא חוסר ההזדהות המוחלט עם אנשי החינוך הדתיים.
קשה מאוד לשאוב ערכים וידע מדמויות שעולמם הפנימי רחוק כל כך משלך.
וזה לא שויתרתי מראש על גדולי הדור ועל ההסטוריה היהודית המפוארת, אך גם שם נתקלתי בשפה שכל קשר בינה לבין נגישות הוא מקרי ובהתעסקות ברבדים שאליהם ניתן להגיע רק לאחר קבלת תשובות בסיסיות הרבה יותר.
אני בטוח שהדשא החילוני אינו בהכרח ירוק יותר, מה שכן, בעת מצוקה נפשית אעדיף לוותר על "הכל משמים" ולפנות לאחד, ניטשה. הוא יטען ש"הכאבים שבאובדן האמונה הם, הם חבלי הלידה של האומנות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה