"מה אתה עושה בחיים"?

"מה שלומך אלדד?" "הכל בסדר" "נו,השתחררת כבר?" "כן" "אז מה אתה עושה עכשיו?" "אני מתחיל ללמוד עוד חודש בערך" "נו,ומה עד אז?" את השיחה הנ"ל יצא לי לנהל בכלל לא מעט מאז פשטתי את מדי הזית לפני קצת יותר מחצי שנה. השואלים הם לרוב דודים, מתפללי בית הכנסת השכונתי, וחברים ישנים בהם אני נתקל בפעמים המעטות בהן אני אוזר אומץ, משנס מותניים,ויוצא למסע מפרך הכולל רכישת כיכר לחם או משיכת מזומנים ש"ייתכן ובגינם איאלץ לשלם 3 שקלים נוספים" (כאילו שיש סיכוי שלא). לא אשקר,בפעמים הראשונות בהן נקלעתי לדו שיח שכזה תקף אותי סוג של היסוס קל. "מה ז"א?" עניתי בבלבול, "אני ממתין בסבלנות לפתיחת שנת הלימודים האקדמאית, ואז כמו כולם, אדהר אל עבר קבלת התואר הראשון" (גיליתי שדודים אינם יודעים להתמודד עם צמד המילים "כמו כולם", הם מקבלים בהבנה כל משפט שיבוא לפניו) לאחר זמן מה שמתי לב שמשום מה השואלים אינם משדרים שביעות רצון למשמע התשובה התמימה אותה אני מספק. הרי כיצד יעלה על הדעת שעלם צעיר, בריא, כבן 22, שכאמור רק סיים את שרותו הצבאי, "ישב בבית" ללא עבודה וללא מטרה? כן,גם אם מדובר רק בתקופת מעבר קצרצרה. לבסוף הבנתי, בחברה המתוקנת והמתורבתת של ישראל 2008 אין אני נמדד ע"פ עולמי הפנימי,מחשבותיי,דעותיי,ותחביביי, לא ולא, כל זה פסה, חלף מן העולם. המדד כיום הוא יעילות גרידא. אדם נמדד ע"פ התוצר אותו הוא מייצר. או במילים אחרות כמות הזמן אותו הוא מבזבז על פעולות בהן אין הוא חפץ כלל וכלל. למען האמת,מאז אותה הארה לגבי גישת השואלים, התשובה שממש בא לי לענות לאותם אלו החולקים על אורח חיי המחריד היא: "אני יושב בבית ימים על גבי ימים (או יותר נכון לומר לילות על גבי לילות) ועושה את כל מה שאתה רק חולם עליו, (לפחות כך אני מקווה) בשעה שאתה משכים קום על מנת להתחיל עוד יום עבודה אפור ומפרך". מי היה הראשון שקבע שאין זה מקובל לנוח מעט מהמרדף הפאטתי אחר החיים? שאין זה מקובל "לשבת בבית", לקרוא, ולשמוע מוסיקה, במידה ואינך טס לדרום אמריקה? שחובה "להתחיל את החיים" כמה שיותר מהר,שרצוי להחליף את האם-16 ואת המדים באקדח ובחליפה מרשימה של אחת מחברות האבטחה כבר בשערי היציאה מהבאקו"ם? הרי אין ספק שאורח החיים המקובל הכולל יותר מדי שעות עבודה ביום, שיבה מאוחרת הביתה, צפייה בחדשות וב"מפרץ האהבה" ואז שינה, עדיף על פני עוד יום של בטלה ושל חוסר התקדמות בחיים. מהיכן נובע הרצון התמידי הזה שמצווה "להתקדם"? האם אין זה ברור לאן כל הדרכים מובילות? אולי הצורך במעש נובע בעצם ממחסורים עצומים של פנימיות? דווקא נשמע לא רע, לאנשים העובדים 12 שעות בבנייני היי-טק מצחינים קל מאוד לצדד בתאוריית המעש,אין הם צורכים ולו קמצוץ של רוח. הם אינם מבינים בכלל את הביטוי "עולם פנימי" כי אין להם כזה. אחרת איזה הסבר הגיוני יש לעובדה שבמשך שנים הם יכולים לחיות במין ריטואל קבוע הכולל עבודה,חדשות שינה? כמובן שהאופן בו אני מציג את הדברים הוא מעט מוקצן, הרי פעם בשבועיים הם נוסעים עם המשפחה לטייל ברמת הגולן ובדרך שומעים את הפרוייקט של עידן רייכל, רוחניים אמרנו?. בכל אופן, הייתי צריך לסגנן תשובה על מנת שאוכל להשתמש בה ככלי הנשק שלי בפעם הבאה שאקלע לקרב על זהותי. בצר לי, החלטתי להשתמש במילה אחת שתסכם לאותם השואלים את מעשיי מבחינת עולם המושגים שלהם - "כלום", אינני עושה כלום עד תחילת שנת הלימודים, וכך טוב לי.